על המלחמה

פרופ' פול איידלברג

 

העובדה שאלפים מבין אזרחיה הערבים של ישראל תקפו יהודים פירושה שישראל נמצאת במלחמת אזרחים. מלחמה זו צריכה להזכיר ליהודים את 15 שנות מלחמת האזרחים בין מוסלמים לנוצרים בלבנון, שעלתה בחייהם של כמאה אלף גברים, נשים וילדים. ישראל שרויה במלחמה גם עם קרובי משפחתם של אזרחיה הערבים, המכונים "ערבים פלשתינאים". כ=50 אלף מערבים אלה חמושים בנשק חם, שרובו הגדול סופק להם על-ידי ממשלות רבין-פרס ונתניהו.

אם לשפוט על-פי תגובתה הנרפית של ממשלת ברק לאלימות הערבים, צריך להיות דבר� אחד ברור: יש להחליף את הממשלה הזאת בהקדם האפשרי. כן צריך להיות ברור שאם ברצונה של ישראל לשרוד ולהתקיים, על ההנהגה של כל ממשלה חדשה שתקום להיות חסרת רחמים, ללא כל סייג. אם נזכור זאת, ברצוני להציג את לקחי המלחמה, כפי שניסח אותם אחד מגדולי הוגי-הדעות הצבאיים בכל הדורות, הגנרל קרל פון קלאוזביץ (1780-1831).

יצירת חייו של קלאוזביץ, הספר על המלחמה, נלמדת עד היום בקפדנות בבתי-ספר צבאיים, מפני שהעקרונות שתוארו בספר תופסים לגבי מלחמה גרעינית לא פחות מאשר לגבי מלחמה קונוונציונלית, ואפילו לגבי לָחמת גרילה. קלאוזביץ מגדיר מלחמה כ"מעשה אלימות שנועד לכפות על היריב לעשות את רצוננו. האלימות היא האמצעי; המטרה הסופית היא הכנעת האויב לרצוננו". כל עוד האויב יישאר חמוש, הוא ימתין להזדמנות המתאימה ויפעל שנית.

מטרתה הסופית של המלחמה היא מטרה פוליטית. על מנת להשיג מטרה זו במלואה, יש לפרוק את נשקו של האויב. פריקת נשקו של האויב "נעשית אפוא המטרה המידית של מעשי האיבה. היא תופסת את מקומה של המטרה הסופית ומתעלמת ממנה לפי שעה, כמשהו שאנחנו יכולים להוציא מחישובינו".

קלאוזביץ מזהיר כי: "אוהבי בריות ישערו על נקלה שקיימת דרך מיומנת לפרוק את נשקו של האויב ולגבור עליו מבלי לגרום לשפיכות דמים גדולה, ושזוהי הנטייה ההולמת את אמנות המלחמה. אולם ככל שהדבר נשמע מתקבל על הדעת, זוהי עדיין שגיאה שיש לעקור אותה מן השורש; מפני שבדברים מסוכנים כמו מלחמה, השגיאות הנובעות מגישה של רצון טוב הן השגיאות החמורות ביותר".

אין פירוש הדבר שקלאוזביץ מצדד בטבח ללא אבחנה, אבל הוא מזהיר כי "מי שמפעיל כוח ללא חמלה, בלי להתחשב בשפיכות הדמים הכרוכה בכך, ידו תהיה על העליונה אם יריבו מפעיל את כוחו בפחות תוקף".� "אל לנו לשמוע על גנרלים המנצחים ללא שפיכות דמים. אם טבח עקוב מדם הוא מראה נורא, הרי זו סיבה נוספת לחלוק יותר כבוד למלחמה, אבל לא להקהות בהדרגה את החרב שאנו חוגרים, עוד ועוד, בגלל רגשות הומניים, עד שיופיע מישהו הנושא חרב חדה יותר ויכרות את זרוענו מעל גופנו".

מכאן נובע, שמתינות ואיפוק, כעקרון מלחמה, הם אבסורד. העיקרון הצבאי הנכון הוא יחסיות. כלומר, על מנת להביס את האויב יש להתאים את האמצעים לכוח ההתנגדות שלו. אבל המדינאות עומדת מעל ומעבר לשיקולים הצבאיים, מפני שבסופו של חשבון, המלחמה לעולם אינה מעשה מבודד, העומד בפני עצמו.

המדינאי חייב להביא בחשבון לא רק את כוחו של האויב. הוא חייב גם להבין את האופי של עמו. המורל והאחדות הלאומית צריכים לעמוד בראש דאגותיו. הוא חייב לגבש את הביטחון ואת נחישות ההחלטה של עמו. הם חייבים להאמין בצדקת עניינה של ארצם, ולהבין את חשיבות הניצחון, וגם את תוצאותיה של תבוסה. המדינאי חייב להפגין תבונה, החלטיות ובהירות.

מלחמה, אומר קלאוזביץ, היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים. האמצעים עשויים להיות לא רק צבאיים, אלא גם כלכליים ודיפלומטיים. לכן, השניות (דיכוטומיה) בין מלחמה לשלום היא השקפה כוזבת ומטעה.

אם כי השלום הוא מטרתה הנאותה של המלחמה, עובדה מצערת היא שהנורמה ביחסים הבינלאומיים היא דווקא מלחמה, ולא שלום. מחקר שנערך בסטוקהולם העלה כי במשך 23 שנה אחרי מלחמת-העולם השנייה לא היו יותר מ-26 ימים שבהן לא התנהלה מלחמה כלשהי במקום כלשהו בעולם. לאמיתו של דבר, בכל יום "ממוצע" התנהלו כשתים-עשרה מלחמות.

מן הנתונים האלה, ומדבריו של קלאוזביץ, עולה כי הבררה איננה בין שלום למלחמה, אלא בין מלחמה המסתיימת בניצחון למלחמה המסתיימת בתבוסה.

 

האם יש בכוחה של ישראל להעמיד מתוכה ממשלה בעלת אומץ מספיק להתייצב מול האמת ולהודות באופיים הבלתי-מתפשר של אויביה של ישראל וגם לטפל בהם בהתאם?