קשר השתיקה
המפלגות
הפוליטיות בישראל
מתרבות אמנם כמו
פטריות אחרי הגשם,
אבל אזרחי ישראל
מגלים בורות מוחלטת
בכל הנוגע לשיטה
הפוליטית הנהוגה
במדינה. והמצערת
ביותר היא העובדה
הבאה: רק
ישראלים מעטים
מודעים לעובדה
שלפי חוק יסוד:
הממשלה, ראש-הממשלה
והממשלה שלו יכולים
לחתום על הסכמים
מחייבים עם ישויות
זרות, וביניהן
עם אש"ף, ללא אישור
מוקדם של הכנסת.
עצם האפשרות שהכנסת
יכולה להביע אי-אמון
בממשלה
לאחר מעשה - ומעולם
לא עשתה זאת - אינה
משנה את מצבו המשפטי
של כל הסכם כזה.
המשמעות
היא שממשלתו של
ברק יכולה להתעלם
כליל מהדינים העוסקים
בבגידה, ולהוציא
מרשותה של ישראל
את לִבה - את יהודה
ושומרון, וכן את
ירושלים המזרחית
- ללא אישור מוקדם
של הכנסת! השוו,
למשל, את המצב הזה
עם המצב השורר
בדנמרק, שבה אפילו
המלך אינו יכול
להקטין את שטחה
של המדינה ללא
אישור הפרלמנט.
תבוא
אפוא הברכה על
ח"כ בני אלון שהגיש
הצעת חוק אשר לפיה
יהיה צורך ב-61 קולות
של חברי כנסת כדי
לאשר כל הסכם שברק
עלול לחתום בקמפ-דייויד.
אנו תוהים מדוע
הליכוד, מפלגה
האמורה להיות לאומית,
לא הגישה הצעת
חוק כזאת בעבר.
האם זה משום שהנהגת
הליכוד מאוהבת
אהבה עיוורת - לא
פחות מהנהגת מפלגת
העבודה - בסמכויות
המוקנות לראש-הממשלה
ולממשלתו? האם
זה משום שהנהגת
הליכוד - כמו הנהגת
מפלגת העבודה -
רוחשת בוז מוחלט
לכנסת? האם זה משום
שהנהגת הליכוד
- כמו מפלגות אחרות
בכנסת - בזה לעם
ישראל?
האם האליטות
הפוליטיות והאינטלקטואליות של ישראל
קשרו ביניהן קשר
לוודא שהעם בישראל
לא ידע מה טיבה
האמיתי של השיטה
הפוליטית הנהוגה
במדינה? האליטות
הללו מתגאות ללא
הרף שישראל היא
דמוקרטיה, כאשר
למען האמת ישראל
היא דמוקרטיה ליום
אחד בלבד: האנשים
הולכים לקלפיות
ומעלים לשלטון
כת אוליגרכית זו
או אחרת, ואחר כך
זו מתעלמת מאמונותיו
ומדעותיו של העם בין
מערכת בחירות למשנה.
די להשוות בין
ההבטחות שהשמיעו
יצחק רבין ב-1992, בנימין
נתניהו ב-1996 ואהוד
ברק ב-1999 במערכות
הבחירות שלהם בכל
הנוגע לגבולות
המדינה ואפילו
לבירתה, ואחר כך
את התנהגותם.
מהי הסיבה
לכך שמבין 75 המדינות
בעולם המקיימות
בחירות דמוקרטיות
לבית התחתון (או
היחיד) של הרשות
המחוקקת, ישראל
היא היחידה שאין
בה בחירות מחוזיות,
שרק הן מסוגלות
להביא לכך שחברי
הכנסת והממשלה
יהיו אחראים כלפי
הציבור? אומרים
לנו שישראל קטנה
מכדי לקיים בחירות
מחוזיות או אזוריות.
אבל הרי אוכלוסייתם
של 28 מבין המשטרים
הדמוקרטיים בעולם
קטנה מזו של ישראל,
ושטחן של 18 מדינות
דמוקרטיות קטן
משטחה של ישראל.
אומרים
לנו גם שבחירות
אזוריות עלולות
לפגוע במפלגות
קטנות ובמפלגות
הדתיות. אלה הן
שטויות. הכל תלוי
בשאלה איזו שיטת
בחירות לפרלמנט
מאמצים - וישנם
סוגים שונים ורבים
שאפשר לבחור ביניהם.
חוץ מזה,
ריבוי המפלגות
הקטנות בישראל
מקשה עוד יותר
על הממשלה לנהל
מדיניות לאומית
לכידה ונחרצת.
אשר למפלגות הדתיות,
דווקא הן - יותר
ממפלגות אחרות
- צריכות להתנגד
לשיטת הבחירות
הקיימת, המפצלת
את האומה, הופכת
את האזרחים לחסרי-אונים,
ומחריפה את המתחים
בין דתיים לחילוניים.
80 אחוזים, בקירוב,
מתושבי ישראל היהודים
הם מסורתיים - פחות
או יותר. אבל אוכלוסייה
זו מתפצלת בגלל
אחוז חסימה נמוך
- 1.5 אחוזים בלבד, ובגלל
רשימות מפלגתיות
קבועות ההופכות
את הכנסת לגן-עדן
למחפשי ג'ובים.
העובדה
שראש-הממשלה ברק
יכול להרשות לעצמו
להתעלם מהכנסת
בשעה שהוא מוסר
אדמה יהודית לארכי-טרוריסט
ערפאת היא תוצאה
של חוסר-האונים
של הכנסת; אבל חוסר-האונים
שלה נובע מהעדר
בחירות אזוריות
או אישיות, שהיו
מאפשרות לח"כים
להקים לעצמם בסיסי
כוח בקרב ציבור
הבוחרים שלהם.
ולא זאת אלא אף
זאת: חוסר-האונים
של הכנסת הוא שהביא
לאקטיביזם ולעריצות
של בית-המשפט העליון.
אלפי מתדיינים
פונים לבית-המשפט
העליון, בשבתו
כבית-דין גבוה
לצדק, בעתירה לפתור
להם בעיות שאת
רובן צריך היה
לדחות מפני
שאין להן כל נפקות
משפטית, ואילו
בעיות אחרות ניתנות
לפתרון ראוי רק
באמצעות חקיקה
חדשה. גם זה עניין
שרוב הישראלים
מגלים בו בורות
מוחלטת כמעט, והממסד
הפוליטי והאינטלקטואלי
דואג שיישארו בורים.
מצד אחר,
גם חברי הכנסת
לוקים בבורות.
רוב הח"כים של העבודה
ושל הליכוד, למשל,
וביניהם יוסי ביילין,
בעל תואר דוקטור
במדע המדינה, תמכו
תחילה בשיטת הבחירות
הנוכחית, שלפיה
ראש-הממשלה נבחר
ישירות על-ידי
העם, בהנחה ששיטה
זו תקטין את כוחן
של המפלגות הקטנות,
ובייחוד את כוחן
של המפלגות הדתיות.
אבל כפי שאנו יודעים,
השיטה החדשה השיגה
תוצאה הפוכה, דווקא
מפני שהבוחרים
יכולים עכשיו לפצל
את הצבעתם לשניים:
הם יכולים להצביע
בעד המפלגה הנראית
להם, בלי קשר להעדפה
שלהם לראשות-הממשלה.
אבל הרי כל תלמיד
תיכון אמריקני
יודע שאפשר להצביע
בעד חבר קונגרס
רפובליקני ובעד
נשיא דמוקרט, או
להפך, מה שהאמריקנים
עשו בדיוק בשעה
שהחוק לבחירה ישירה
של ראש-הממשלה
נדון בכנסת!
דומה שהשיטה
הפוליטית הנהוגה
בישראל, שהתיאור
המדויק ביותר ההולם
אותה הוא כנראה
"אנרכיה המנומרת
באוליגרכיה", תורמת
לקהות חושים של
אזרחיה, לרבות
קובעי המדיניות
שלה.
אם ברצונה
של ישראל להתקיים
גם במאה ה-21, עליה
לחולל רפורמה קיצונית.
♦