עריצות דמוקרטית
צורת העריצות
המתוארת לעתים
כ"עריצות דמוקרטית"
הועלתה על נס [על-ידי
סוציאליסטים]
זמן רב לפני המהפכה
[הצרפתית]. הם דגלו
בביטול כל ההיררכיות,
כל
הבדלי המעמדות
וכל הבדלי הדרגות,
והאומה היתה אמורה
להיות מורכבת מיחידים
דומים
כמעט בכל, ושווים
זה לזה ללא כל התניה.
הסמכות הריבונית
היתה אמורה להיות
-
תיאורטית
- בידי ההמון השוויוני
הזה, אבל היתה הקפדה
יתרה שלהמון הזה
לא יהיו
שום
אמצעים לשלוט
- או אפילו לפקח
- על מעשיה של ממשלתו.
מפני שמעל [העם]
ניצבה
סמכות אחת ויחידה
שמונתה על-ידי
העם, שהיתה רשאית
לעשות הכל בכל
מכל כל
מבלי
להיוועץ בו. לא
היה בכוחה של דעת-הקהל
לשלוט בסמכות הריבונית
הזאת,
מפני
שלא היתה לה שום
דרך להשמיע את
קולה; המדינה עשתה
דין לעצמה, ושום
דבר -
להוציא
מהפכה - לא היה מסוגל
לשבור את רודנותה.
זה יורה היא היתה
נציגת העם
וכפופה
לו; זה פקטו היא
היתה אדונו.
אלכסיס דה-טוקוויל
ישראל
נחשבת בדרך כלל
לדמוקרטיה, וכך
משווים אותה לשכנותיה
הערביות. אבל לאמיתו
של דבר, ישראל דומה
מאוד לעריצות דמוקרטית,
כפי שאראה להלן.
דמוקרטיה
אמיתית מאופיינת
בתכונות הבאות:
(1) בלמים ואיזונים
מוסדיים או פוליטיים;
(2) בחירות רב-מפלגתיות
תקופתיות; (3) עיתונות
יריבותית; (4) יראת
כבוד כלפי דעת-הקהל;
ו-(5) שלטון החוק. הבה
נראה מה קורה בישראל.
בתיאוריה, הכנסת
בת 120 הח"כים היא
מקור כל סמכויות
החקיקה, הביצוע
והשיפוט. למעשה,
הכוח הפוליטי מרוכז
בידי הממשלה. סעיף 29 לחוק
יסוד: הממשלה,
קובע כי "הממשלה
מוסמכת לעשות בשם
המדינה, בכפוף
לכל דין, כל פעולה
שעשייתה אינה מוטלת
בדין על רשות אחרת".
כתוצאה מכך, הממשלה
יכולה להכריז על
מלחמה, לחתום על
אמנות ולשנות את
שער החליפין גם
בלי להיוועץ כלל
בכנסת. למעשה, הממשלה
רשאית אפילו למסור
לגוף זר שטח ריבוני
של ישראל, או שטח
הנתון לשיפוטה,
ללא אישורה של
הכנסת! וזה עוד
לא הכל.
סמכותה של
הממשלה שואבת את
כוחה הבלתי מרוסן
גם מן העובדה שהבחירות
בישראל אינן אזוריות
או אישיות. אזרחי
ישראל מצביעים
בשביל רשימה מפלגתית,
ולא בשביל נציגים
מסוימים, אישית.
לחברי הכנסת אין
שום ציבור בוחרים
מקומי שהם יכולים
לבנות אותו כבסיס
כוח עצמאי, ומשום
כך כולם נאלצים
"להתחנף" עוד יותר
לראשי מפלגתם.
נוסף על כך, אחוז
חסימה של 1.5 אחוזים
בלבד גורם לכך
שבכנסת יהיו כעשרים
מפלגות, תופעה
המפוררת את הכנסת
ומחלישה אותה,
לרבות את האופוזיציה.
הבחירות הרב-מפלגתיות
לכנסת רק מנציחות
את המיתוס של הדמוקרטיה
הישראלית.
אמנם כן, הכנסת
רשאית להפיל את
הממשלה בהצבעת
אי-אמון, אבל זה
מעולם עוד לא קרה,
להוציא את הפלת
ממשלת האחדות הלאומית
ב-1990! חברי הכנסת נאלצים
להתרפס לפני צמרת
המפלגות שלהם כדי
להבטיח לעצמם
"מקום טוב" ברשימת
המפלגה שלהם. הכלל
הוא אפוא דיקטטורה
של הממשלה, שהגורם
היחיד הממתן אותה
במקצת הוא הקואליציה
של המפלגות המרכיבות
את הדיקטטורה הזאת.
נוסף על כך,
שרי הממשלה ממנים
את הדירקטורים
של כמאה חברות
ממשלתיות. שיטה
זו מבטיחה את הבעלות
ואת השליטה של
הממשלה על כ-90 אחוזים
ממשאבי המדינה
ונכסיה.
ריכוז אדיר
זה של עצמה פוליטית
וכלכלית אינו מוגבל
או מרוסן כמעט
כלל על-ידי בית-המשפט
העליון של ישראל
- אוליגרכיה המנציחה
את עצמה, שהחלטותיה
סותרות לא אחת
את האמונה הנצחית
של העם היהודי.
סמכויותיו של נשיא
המדינה הן ברובן
המכריע סמכויות
טקסיות בלבד, ונוכח
כל הדברים האלה,
הבלמים והאיזונים
המוסדיים בישראל
הם בעלי משמעות
שולית בלבד. לא
תהיה זו אפוא הגזמה
לומר שהמצביעים
מבטאים את החופש
הפוליטי שלהם אחת
לכמה שנים, ואחר
כך חוזרים ושוקעים
בשיעבודם.
עריצות דמוקרטית
זו מסתייעת בכלי
התקשורת ההמונית
של ישראל, הנשלטים
מאז ומעולם בידי
השמאל. כלי התקשורת
מזלזלים ביהדות,
שהיא אמונתם של
80 אחוזים מתושבי
ישראל היהודים.
העם נשאר חסר אונים.
אם ברצונכם
הוכחה, הרי היא:
63 אחוזים מציבור
הבוחרים, שנקעה
נפשו מאוסלו, הצביעו
בעד אריאל שרון
וציפו ממנו לשים
קץ לאלימות של
הערבים. אף-על-פי-כן,
מר שרון מינה את
אדריכל אוסלו לשר-החוץ
שלו, והניח לאלימות
של הערבים להסלים.
יתר על כן, שרון
קיבל את דו"ח מיטשל
תוך התעלמות מוחלטת
מהכנסת, ואפילו
בלי להיוועץ בממשלה,
וכל מה שהניב הדו"ח
הזה עד כה הוא הפסקת-אש
חד-צדדית מצד ישראל
והכתבת עיקרון
של מתן פרס לטרור,
מפני שהוא קורא
לישראל להקפיא
את ההתנחלויות
כמחווה, בתמורה
להפסקת-אש מצד
צבא הטרוריסטים
של ערפאת (קשה להאשים
את הלחץ האמריקני
בעריצות הזאת).
ההסכמה השרירותית
של שרון לדו"ח מיטשל
פוגעת בשלטון החוק.
אבל על מנת להמחיש
את שרירותה של
ממשלת ישראל, הרשו
לי להזכיר כאן
מכתב ממשרד היועץ
המשפטי לממשלה,
בתשובה לשאלה על
עברות על סעיף
4(ח) לפקודה למניעת
טרור, לפני ביטולו
ב-19 בינואר 1993. בתשובה
לשאלות אלה השיב
היועץ המשפטי:
"...עקב השינויים
הפוליטיים בכל
האזור, אין 'עניין
ציבורי' להעמיד
לדין אנשים שהשתתפו
בפגישות כאלה
[עם אש"ף] לפני תיקון
הפקודה". מכאן,
שהממשלה רשאית
לעבור על כל חוק
למען "העניין הציבורי".
הממשלה היא אפוא
מעל לחוק, לכל דבר
ועניין, וזוהי
בעצם תמצית מהותו
של שלטון עריצות.
ושלטון עריצות
זה הוא שלטון תכליתי
וערמומי עוד יותר
מפני שעלה בידו
לשטוף את מוחן
של הבריות להאמין
שישראל היא דמוקרטיה.
זוהי הסיבה שגופי
מחאה שונים, שמכל
בחינה אחרת משתדלים
להצטייר כמלאכים,
לעולם אינם מאיימים
על השיטה.
בעצם, המחאות הבלתי-מופרעות
שלהם רק מחזקות
את המיתוס של הדמוקרטיה
הישראלית. משמע,
גופי מחאה אלה
רק מנציחים - מבלי
משים - את העריצות
הדמוקרטית! ☼