"בחירות רב-אזוריות: עובדות ופיקציות"

מאת פרופ' פול איידלברג

 

וב הישראלים, כולל אקדמאים רבים ואפילו מומחים למדעי המדינה שרכשו את השכלתם בישראל, מאמינים שממדיה המצומצמים של המדינה, הן מבחינת אוכלוסייתה והן מבחינת שטחה הגיאוגרפי, הופכים את שיטת הבחירות הרב-אזוריות לבלתי מתאימה. הם דבקים בשיטה הפרלמנטרית הנוכחית לפיה המדינה כולה מהווה אזור בחירה יחיד שבו מתחרות מפלגות וזוכות במושבים בכנסת על בסיס ייצוג יחסי (Proportional Representation, PR). שיטה זו, לפי דעתם, מאפשרת לקבוצות נבדלות, לפי שיוך אידיאולוגי, אתני, דתי או אחר, להיות מיוצגות בכנסת על ידי מפלגות נבדלות תואמות, ואין זה משנה כלל אם האנשים המרכיבים קבוצות אלה מפוזרים בכל רחבי הארץ. הם טוענים בנוסף שייצוגם של אזורים גיאוגרפיים יוביל לייצוג לא שוויוני של קבוצות שונות כמו גם לחלוקת אזורי הבחירה באופן שיטה לטובת אינטרסים מפלגתיים (gerrymandering). הבה נבחין בין עובדות לפיקציות.

 

ראשית, יהיה זה מן העניין להזכיר את העובדה שמתוך 76 המדינות המקיימות בחירות דמוקרטיות עבור הבית התחתון (או היחיד) של הגוף המחוקק, 74 מנהיגות בחירות רב-אזוריות, ורבות ממדינות אלה, כפי שנראה, קטנות מישראל. אם נתעלם מהולנד, מונרכיה קונסטיטוציונית והומוגנית, אפשר יהיה לטעון שישראל היא הדמוקרטיה המוצהרת היחידה שמחוקקיה אינם נדרשים לתת דין וחשבון בפני הבוחרים בבחירות רב-אזוריות. במלים אחרות, ב.ישראל לבדה, פוליטיקאי מכהן אינו חייב להגן על התנהגותו הפרלמנטרית מול מועמד יריב. אם חבר הכנסת המכהן הפר את הבטחותיו הקודמות ממערכת הבחירות, הוא אינו צריך לדאוג לחשיפתו בפומבי על ידי יריב המתמודד על מושבו בכנסת.

 

שנית, בסתירה למצדדי השיטה, הייצוג היחסי של קבוצות מובהקות באזור בחירה ארצי יחיד אינו מבטיח את נאמנותה של המפלגה להבטחות שנתנה לבוחריה.� במסע הבחירות שלה ב1992-, התנגדה מפלגת העבודה במצעה להכרה באש"ף או לניהול משא ומתן עמו, וכמו כן התנגדה לירידה מרמת הגולן. אולם, לאחר שאחזה בשלטון, מפלגת העבודה בגדה בבוחריה. כך עשתה גם ש"ס, שהצהירה, באותה מערכת בחירות, שהיא לא תצטרף לקואליציית עבודה-מר"צ. האשמות דומות ניתן להטיח גם בפני הליכוד ב- 1996. כאשר הצהיר נתניהו ב-CNN שאיש מעולם לא ציפה ממנו לקבל את הסכמי אוסלו כבסיס ל"תהליך השלום", או להיפגש עם יאסר עראפת, או לסגת מחברון, הוא הודה לתומו שהוא בגד בציפיות של בוחריו. כאלה הן יתרונותיו של הייצוג היחסי בהיעדר בחירות רב-אזוריות.

 

העובדה ש74- דמוקרטיות מצליחות איכשהו לנהל את ענייני הציבור באמצעות בחירות רב-אזוריות צריכה להפריך את הבדאי שישראל אינה יכולה לתפקד כראוי ובצורה הולמת ללא שיטת הבחירות הפרלמנטריות הקיימת, שיטה שבה רשימות מפלגתיות קבועות מראש מתמודדות בבחירה כלל-ארצית יחידה. האמת היא ש52- שנים של קיום ה"שיטה" הזאת הן הסיבה לתרבות הפוליטית השפלה ביותר, שהגיעה לשיאה במערכת הבחירות של 1999 בה דילגו 29 חברי כנסת למפלגות יריבות על מנת להבטיח את מקומם בכנסת. "השיטה" הפוליטית בישראל מעלה צחנה איומה, ורק הנבערים מדעת ביחד עם הפוליטיקאים המשרתים את עניינם האישי רוצים בהמשך קיומה!

 

נראה, שאין אחד כמעט המכיר בעובדה שמדינה הטרוגנית כישראל, שבה המדינה כולה מהווה אזור בחירה יחיד, מועדת לקלקלה ולאנרכיה פוליטיות בדיוק בשל העובדה שהמפלגות הפוליטיות שלה תהיינה קשורות במידה זו או אחרת לקבוצות אידיאולוגיות, אתניות או דתיות מובהקות. הממשלה או הקבינט המורכבים בעקבות שיטת הבחירות הפרלמנטריות הנהוגה בישראל לא יהיו מסוגלים במרבית המקרים לנהל מדיניות לאומית נהירה ורציונלית. לדוגמה, בישראל קיים מגוון של מערכות חינוך מקבילות: המערכת הממלכתית, הממלכתית דתית, תל"י, החינוך החרדי "העצמאי", "מעיין החינוך התורני" של ש"ס וכו'. כל אחת ממערכות חינוך אלה קשורה למפלגה פוליטית מסוימת או לתנועה חברתית. לפוליטיזציה של בתי הספר יש השלכות מסוכנות. כפי שהעיר אחד הפרשנים, ההקצאות התקציביות של משרד החינוך הן על בסיס כוח פוליטי ולא על סמך קריטריונים חינוכיים. יתירה מזאת, כאשר קבוצה פוליטית אחת מצליחה להשיג נתח גדול יותר מתקציב החינוך עבור קהל בוחריה, קבוצות אחרות מתלוננות במרירות שכסף זה בא על חשבון ילדיהם. כך, הצביון הפוליטי של בתי הספר מוליד שנאה ותחרות בין סוגי הציבור השונים בארץ.

אלא שיש נטייה להתעלם מהעובדה ששיטת הבחירות הפרלמנטריות היא שתורמת למציאות קלוקלת זו. הבה נניח שישראל תנהיג בחירות רב- אזוריות. המדינה תחולק למספר אזורי בחירה גיאוגרפיים. נצא מתוך הנחה שרוב האזורים האלה יהיו הטרוגניים. אלה שייבחרו באזורים מסוג זה יהיו חייבים לייצג מגוון דעות ואינטרסים ולא קבוצה חד-רעיונית. דבר זה ישים קץ למפלגות הדוגלות בסוגיה אחת ויחידה ולפוליטיקאים צרי האופק שלהם.

 

הפוליטיקאים הישראלים מואשמים לא אחת על היעדר חזון לאומי. אין כמעט אחד השם לב לקשר בין העדתיות הזאת לבין שיטת הבחירות הפרלמנטריות בישראל � ועדיין לא הזכרנו את צרות האופקים הנובעת מאחוז החסימה האלקטורלי של 1.5% הקיים בישראל. העובדה ש74- דמוקרטיות נמנעות מ"שיטה" אלקטורלית זו אינה מקרית. במקרה זה, טוב תעשה ישראל אם תלך ב"חוקות הגויים"!

 

קיים מבחר גדול של שיטות בחירה. הפשוטה ביותר היא השיטה של אזור הבחירה המיוצג על ידי נבחר יחיד הזוכה במרבית הקולות מקרב כל המתמודדים (single-member district with plurality rule, SMDP). המתנגדים אומרים ששיטת SMDP שוללת את זכות הבחירה מהמיעוט. זוהי רטוריקה. ראשית, חברי קבוצת "המיעוט", לא רק שהם רשאים להצביע, אלא יש להם גם את האפשרות להשתדל אצל נציג האזור. שנית, הניסיון בארה"ב מראה שהמיעוט אינו מקופח על ידי חברי הקונגרס, במיוחד באזורים בהם ההתמודדות הנה צמודה.

 

אפשר גם לטעון (כפי שנרמז לעיל) ששיטת ה- SMDP דורשת מאיש הציבור הנבחר לייצג מגוון דעות ואינטרסים, מה שיכול להרחיב את אופקיהם האינטלקטואליים. גם אם יש צדק בכך שה- SMDP מייצגת קבוצות שונות בצורה בלתי שוויונית, הרי שיש צדק גם בעובדה שהשיטה היחסית עם אחוז חסימה נמוך גורמת לריבוי מפלגות קטנות, משתקת ממשלות, באופן שגם המיעוטים בעצמם סובלים כתוצאה מכך. יש טעם לשוב ולומר שהשיטה הפרלמנטרית בישראל מאפשרת למפלגות להתעלם מבוחריהם מבלי לחשוש מלשלם על כך.

 

בכל מקרה, שיטת ה- SMDP נהוגה בלא פחות מ22- מדינות, כולל קנדה, ארה"ב, ובריטניה. מתוך 22, במדינות הבאות יש אוכלוסייה קטנה מזו של ישראל: איי הבהמה, ברבדוס, בליז, בוטסוונה, גמביה, גרנדה, ג'מייקה, דומיניקה, זמביה, טובגו, מקרונזיה, ניו-זילנד, סנט וינסנט, סנט לוציה, סנט קיטס ונוויס, סמואה, וטרינידד. הדגשתי את אותן המדינות ששטחן הגיאוגרפי קטן משל ישראל. אגב, 50 מדינות ארה"ב מנהיגות בחירות בשיטת ה- SMDP, וגודל האוכלוסייה בהן נע בין 480,907 (וויומינג) ל- 32,666,550 (קליפורניה).

 

כמובן, אזורי בחירה עם נבחר יחיד הזוכה במרבית הקולות מקרב כל המתמודדים אינם המילה האחרונה. ישנן עוד כ54- מדינות המקיימות שיטות אחרות לייצוג אזרחים באזורי בחירה. ניתן לייצג אזורים על ידי יותר מנציג אחד, כמו באוסטרליה; אפשר לקיים סיבוב בחירות שני כדי להבטיח מועמד הנתמך על ידי הרוב, כמו בצרפת; ואפשר אפילו לשלב את שיטת ה- SMDP עבור חלק מבית המחוקקים עם השיטה היחסית עבור שאר חברי הפרלמנט, כמו בגרמניה.

 

מבין 54 המדינות שאוזכרו זה עתה, במדינות הבאות האוכלוסייה קטנה משל ישראל: אורוגוואי, אירלנד, דנמרק, הונדורס, לוקסמבורג, ליטא, ליכטנשטיין, מלטה, נורבגיה, פינלנד, קוסטה ריקה, קייפ ורדי. שוב, השטח הגיאוגרפי של אותן ארצות שהודגשו כאן קטן משל ישראל. אנו רואים, אם כן, של28- מדינות יש אוכלוסייה קטנה מזו של ישראל, ומתוכן 19 קטנות בשטחן. זה אמור לתת תשובה מספקת למתנגדים לבחירות רב-אזוריות על סמך אוכלוסייתה או גודלה של המדינה. ראוי להוסיף גם שמדינות רבות הנן הטרוגניות באותה מידה כמו ישראל.

 

בנייר עמדה עתידי, אדון בשתי שיטות אלקטורליות שיתאימו לישראל, שיטת דירוג העדיפויות (Preferential Vote) הנהוגה באוסטרליה ובאירלנד, ושיטת הייצוג היחסי האישי (Personalized PR) הנהוגה בגרמניה ובדנמרק (שיטה המונעת את חלוקת אזורי הבחירה באופן שיטה לטובת אינטרסים מפלגתיים).

 

הרשו לי לסיים בפנייה לקבוצות החוץ-פרלמנטריות בישראל בעלות נטייה לאומית. קבוצות אלה אינן יכולות להתיימר להיות לאומיות כל עוד הן תומכות בשיטת הבחירות הפרלמנטריות הקיימת, שיטה שביסודה היא אנטי-לאומית.